תרבות הברים
הברים של פעם - כיצד החלה תרבות הברים ? - בר אלכוהול - קורס ברמנים - שר המשקים - משקאות אלכוהוליים
בני האדם שותים משקאות אלכוהוליים מראשית ימי ההיסטוריה: במשתאות של המצרים הקדמונים, בחגיגות דיוניסוס - אל היין והפוריות בתרבות יוון העתיקה ובבכחנלים של תושבי רומא לכבוד בכחוס - אל היין הרומי. מסיבות שתייה אלה היו תמיד חלק מחיי הפולחן, אירועים פרטיים של קהל מוגדר, והמשתתפים בהן לא נשאו בעלות ההפקה והשתייה, אלא באו, חגגו, שתו עד אובדן חושים - והלכו לדרכם. אלפי שנים עברו עד שהחלה לראשונה מכירת משקאות אלכוהוליים כמקור פרנסה משגשג: היה זה רק במאה ה- 8 לספירה, עם תנועת האוכלוסייה באנגליה, כאשר החלו כפריים להקצות חדרים בביתם לטובת עוברי האורח אשר שימשו תחילה כתחנות רענון, ובהמשך גם כאכסניות ללינה. האורחים נהנו מאירוח ביתי, אוכל חם ושתייה - הרבה שתייה, ובעיקר בירה אנגלית טרייה מעשה בעלי הבית להתפאר. כך נוסדו בתי השתייה הראשונים שנקראו "בתי השיכר" (Ale Houses), ומעמדם הלך והתחזק בחיי היום יום של אנגליה. בתחילת המאה ה- 14, עם תחילת תקופת הרנסנס באירופה, חל שיפור ברמת החיים, עם דגש על הכלכלה והתרבות. האוניברסיטאות הראשונות נפתחו, מרצים וסטודנטים שנהגו לבלות בהן סגלו לעצמם הרגלי שתייה ב"טברנות" והחל הווי של שירי הלל לשתיה, נשים וכסף. המפורסמים שבשיריהם הם כתבי "קרמינה בורנה" המפורסמים (Carmina Burana Manuscripts), שהולחנו מחדש בשנת 1937 ע"י המוסיקאי הגרמני קארל אורף (Carl Orff, 1895-1982) ומאז נחשבים ליצירת מופת טקסטואלית ומוסיקלית כאחד. בצרפת הופיע ה"קברט" (Cabaret), שהיה למעשה כינוי לבית קפה או מסעדה אשר סיפק גם מופעי בידור ראוותניים ללקוחותיו. בתחילה נתפסו הקברטים כמוקדי משיכה לשתיינים, פושעים וסרסורים, ומפעיליהם נחשבו למעסיקים המפוקפקים ביותר, אך עם הזמן התחבבו הקברטים על מעמד הפועלים והפכו לחלק אינטגראלי מחייהם, כתוספת וכתחליף לבית. בעיני לקוחותיו היה הקברט יותר ממקום שתייה, ושימש גם בתור המרכז השכונתי למפגשים ולשיחות. במשך הזמן נזנחה תרבות הקברט בעיקר בשל המיסוי הגבוה שהוטל על המשקאות, ונבע מרישוי הקברט ב- 1632 למטרת כיסוי הוצאות המלחמה עם ספרד (עד כ- 60% מס על משקאות בפאריס). לא חלף זמן רב, וב- 1675 הופיעו באזורים הכפריים ה"גינגטות" (Guinguettes), שזכו לפופולאריות הולכת וגוברת, ככל שהמיסים על היין בערים הועלו. הגינגטות היו קברטים גדולי מימדים בעלי חצרות גדולות שהציעו מוסיקה, ריקודים ומשקאות זולים בהשוואה לקברט הפריסאי. הצמיחה העצומה בענף זה החלה לאחר 1750: המקומות היו עממים, פשוטים ורועשים, והאנשים רקדו בהם יחפים. על פי העצומות לעצרת הלאומית של צרפת ב- 1791 (לאחר המהפכה הצרפתית), הושם דגש על חשיבותה של הגינגטה לציבור, ובמיוחד על הצורך להירגע וליהנות בימי ראשון (היום החופשי בשבוע). בין היתר טענו, כי הגינגטה היא המקום היחיד בו יכולים העניים ליהנות, לחפש תעסוקה, לשתות ולאכול במחירים זולים וליהנות מסביבה חמה יותר מאשר בבתיהם - דבר שמסייע להם לעבור את החורפים הקרים ולהתגבר על דלותם. הטיב לתאר את האווירה פייטר ברויגל האב, מגדולי הציירים הפלמיים במאה ה- 16, בציורו "ריקוד הכפריים". ברוסיה באותה תקופה נוהלו בתי השתייה על ידי המדינה והוגשו בהם כהילים בלבד, בעיקר וודקה כמובן. ב- 1780 ייסדו תושבים ברחבי רוסיה באופן בלתי חוקי "קאבאקים" - בתי שתייה, בהם הגישו לראשונה "קבאס" (Kvas) - בירה קלה העשויה מלחם מותסס.